כשחיים כנוודים דיגיטליים, אחת השאלות שחוזרת כמעט בכל חג היא – איפה עושים את החג השנה?
כשאנחנו בארץ, החגים בדרך כלל די קבועים. פעם עם המשפחה שלי, פעם עם המשפחה של שיר, אותה ארוחה, אותם מנהגים וכמובן פחות או יותר אותם אנשים. בכל זאת, משפחה 🙂
אבל כשאנחנו בחו״ל, החגים נראים אחרת לגמרי.
כל פעם יעד אחר, אנשים חדשים, אוכל אחר ומנהגים שלא הכרנו. לפעמים אנחנו מגיעים לאירוע מאורגן עם מאה ישראלים ולפעמים מוצאים את עצמנו מרימים חג בעצמנו עם כמה אנשים שרק הכרנו.
אחרי כמה שנים של נוודות, דווקא החגים שחגגנו בדרך הפכו לכמה מהזיכרונות שאנחנו הכי זוכרים.
פורים בקניה – החג הראשון שלנו בחו״ל
החג הראשון שלנו בחו״ל היה פורים בקניה.
עוד היינו מטיילים צעירים, לפני שהפכנו לנוודים מנוסים, ובואו נגיד שלא ממש ידענו שפורים הוא חג שחוגגים בצורה כזאת.
הגענו לארוחה בבית הכנסת, קראנו מגילה – כן, גילינו שקוראים מגילה בפורים – הכנו משלוחי מנות וכמובן שתינו עד דלא ידע. את החלק הזה דווקא הכרנו.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנו שחג בחו״ל יכול להיראות אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים מהבית, ועדיין להרגיש מאוד ישראלי וקהילתי.
ראש השנה בפאי, תאילנד
את ראש השנה בפאי כבר חגגנו כנוודים, אבל עדיין ממש בתחילת ההיכרות שלנו עם המזרח.
הגענו לבית הישראלי שנפתח שם לא הרבה לפני כן, והיו בערב החג יותר מ־100 אנשים – מטיילים, משפחות, נוודים, צעירים ומבוגרים.
זה היה גדול, קצת כאוטי, אבל ממש נחמד.
ישבנו ליד משפחה שלא הכרנו לפני, ובמהלך הערב קיבלנו משימה של בישול עצמי ועשינו אותה יחד. הבישול עצמו לא היה הצלחה גדולה, אבל האנשים לגמרי כן.
וזה אולי אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים בחגים בחו״ל: אפשר להגיע בלי להכיר אף אחד ולסיים את הערב אחרי ארוחה שלמה עם אנשים שרק לפני כמה שעות היו זרים.
פורים בבית הלב, ורקלה שבהודו
כמה שנים אחר כך חגגנו שוב פורים, הפעם בבית הלב בוורקלה, הודו.
מי שהיה באירוע הקיץ שלנו אולי הספיק להכיר את מעיין, אשריאל והבנות – משפחה מדהימה שפתחה בית פתוח בוורקלה ומארחת מטיילים, נוודים ומשפחות, או בעצם כל מי שרוצה להגיע לארוחה טובה ולהרגיש קצת ביחד.
פורים הוא החג האחרון שהם חוגגים שם בכל עונה, לפני שהם בעצמם יוצאים לכמה חודשים של נוודות עם הבנות.
אצלנו החג התחלק לשניים. את היום הראשון, עם קריאת המגילה, חגגנו יחד בבית הלב. אפילו מצאתי את עצמי מובילה עם מעיין "גמד וענק", מה שלרגע החזיר אותי להיות מרכזת בצופים.
אחרי החלק הראשון של החג אני המשכתי לרישיקש לקורס מורות יוגה, ושיר נשאר בוורקלה ליום השני, עם התחפושות וכל הכיף.
גם זה חלק מהנוודות – לפעמים אפילו חג אחד הופך לשתי חוויות שונות לגמרי.
פסח במסעדה וייטנאמית בדה נאנג
את פסח האחרון חגגנו בדה נאנג, וייטנאם, כשחזרנו לעיר בפעם השנייה.
נחתנו בערך שבוע לפני החג והתחלנו לבדוק מה עושים. חשבנו לנסוע להוי אן לבית הישראלי, אבל עד שהחלטנו כבר לא נשאר מקום.
אז התחלנו לחפש אלטרנטיבה.
בסוף התקבצה קבוצה של ישראלים בדה נאנג שהחליטה פשוט לארגן את ליל הסדר בעצמה – במסעדה וייטנאמית מקומית.
זה לא היה ליל הסדר שאנחנו מכירים מהבית, ודווקא בגלל זה הוא היה כל כך זכור.
אנשים ממקומות שונים, שרובם לא הכירו אחד את השני קודם, התאספו במדינה אחרת לגמרי כדי לעשות יחד את אותו חג שכולנו מכירים.
אז איפה עושים את החג כשחיים כנוודים?
אין לזה באמת תשובה אחת.
לפעמים אנחנו חוזרים לישראל, לפעמים מחפשים בית ישראלי או קהילה יהודית ביעד שבו אנחנו נמצאים, ולפעמים פשוט מוצאים עוד כמה ישראלים ומרימים משהו בעצמנו.
אבל גילינו שדווקא חגים בדרך נותנים לנו משהו שקשה לקבל כשכל שנה נראית אותו דבר.
כל חג שלנו מיוחד כי הוא אף פעם לא בדיוק כמו הקודם.
הוא לא רק עוד ארוחה או עוד מסורת שחוזרת על עצמה. הוא הופך להזדמנות להכיר אנשים, להיחשף למנהגים אחרים ולצבור עוד זיכרון מהמסע שלנו.
וזה כנראה הדבר שאנחנו הכי אוהבים בחגים כנוודים – אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מראש איך הם ייראו ועם מי נמצא את עצמנו סביב השולחן.
ואם גם אתם חוגגים השנה מחוץ לישראל, ספרו לנו איפה אתם עושים את החג ואיך מצאתם עם מי לחגוג. אולי התגובה שלכם תעזור לנווד אחר שנמצא בדיוק באותו יעד.
איך מוצאים איפה לחגוג בחו״ל?
אם אתם בחו״ל בתקופת החגים ולא יודעים איפה או עם מי לחגוג, כמעט תמיד תמצאו עוד ישראלים שנמצאים בדיוק באותו מצב. שווה לבדוק בתים ישראליים באזור או פשוט לשאול בקהילה. לפעמים כל מה שצריך זה מישהו אחד שישאל ״מי פה בחג?״ ומשם כבר מתארגנת ארוחה שלמה.
גם אצלנו בקהילת נוודים דיגיטליים ישראל אפשר לפרסם בקבוצה ולחפש אנשים שנמצאים איתכם באותו יעד, ובקהילת נוודים פלוס+ פתחנו קבוצות וואטסאפ לפי יעדים כדי שיהיה אפילו יותר קל למצוא אחד את השני תוך כדי הדרך.
ואם לא מצאתם משהו קיים תפתחו משהו בעצמכם. חלק מהחגים שאנחנו הכי זוכרים התחילו בדיוק ככה.
