דגל מספר 104 במסע שאינו נגמר – ערב הסעודית
ראשית הנוודות מתחילה בערב הסעודית, אלפי שנים לפני הספירה, אז הבדואים התחילו לנדוד ממקום למקום ללא בית קבע. מחפשים בעיקר אחר מקורות מים.
כמה אלפי שנים אחרי, אנחנו, הנוודים הדיגיטליים נודדים ממקום למקום, מחפשים בעיקר אחר WiFi.
הנחיתה, בטיסה מאיסטנבול הייתה רכה, מאות הנוסעים קפצו ממושביהם מיד איך שגלגלי המטוס נגעו בקרקע ונעמדו בתור לצאת, ממהרים לשום מקום, הדיילים לא התרשמו, אבל גם לא ביקשו לשבת – הרגילים אני מבין.
ביקורת דרכונים מהירה, טביעות אצבע, חיוך למצלמה, מציג את הוויזה האלקטרונית ו… ברוך הבא לערב הסעודית.
הדרכון הנוכחי שלי, אירופאי, בו רשום שמקום הלידה הוא ISR מלמד בעיקר בחותמות ממדינות מוסלמיות ערביות – מלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, קטאר, בחריין, איחוד האמירויות, עומאן, ירדן, מצרים ואזרבייג’ן – בשילוב עם החזות המזרח תיכונית שלי – אני עובר גבולות במדינות ערביות בקלות 🙂
בטרמינל אני רוכש כרטיס SIM מקומי, רשת סלולרית שנקראת “זין” – נשמע מבטיח. מהירות 5G מעל ל־100MB הורדה והעלאה, וחבילה של 15GB בעלות של 80 ש”ח.
הריאל הסעודי הוא כמעט 1 ל־1 עם שער השקל.
מחוץ לטרמינל מחכה לי מוחמד, נהג Careem, האפליקציה המתחרה של Uber במדינות ערב.
הנסיעה לעיר עולה לי 90 ש”ח, והיא שקטה במיוחד.
למלון אני מגיע מאוחר, האיש בדלפק ישר מזהה אותי וגם מבטא את השם שלי בצורה נכונה, בערבית – נמרוד. אני מחייך, הוא לא.
את המזוודה עוזר לי לקחת בחור מבוגר מבנגלדש, הוא מתרגש לשמוע שביקרתי בארץ הולדתו ובעיר בה גדל – דאקה, ואני, אני קצת עצוב לי לראות אדם מבוגר נעקר ממשפחתו אלפי קילומטרים בשביל שיוכל לשלוח להם כסף.
200 ש”ח ללילה, 3 כוכבים, מרכז העיר – ישנתי בטובים יותר.
הבוקר עולה על ריאד, “עוד” עיר בירה במדינה מוסלמית, מהמדינות הגדולות והחשובות בעולם הערבי – ערב הסעודית – היא עיר גדולה במימדיה ותושביה (7.5 מיליון), חמה ויבשה, ללא תחבורה ציבורית נאותה ועם הרבה היסטוריה ותרבות ערבית. במהלך היום – הרחובות שוממים, וכך גם הקניונים הגדולים, את השקט הזה במהלך היום רק קריאות התפילה מהמסגד מפרות.
הדלק זול – ועל כן, תמצאו כאן המון רכבים על הכבישים, בעיקר ג’יפים זוללי דלק ופולטי CO2, ההתחממות הגלובלית עוד לא הגיעה לכאן – או יותר נכון – תמיד הייתה כאן, עם טמפרטורה ממוצעת של 40 מעלות בעונה. ערב הסעודית היא מדבר אחד גדול.
בפתח המלון שלי עומד אחד הסמלים של ריאד – מגדל Kingdom Center, אני מכנה אותו “הפותחן”, הוא נישא לגובה מרשים, ובולט מעל האפרוריות של שאר הבניינים בסביבה.
סיבוב מהיר בקניון שנמצא בקומות הראשונות היה משעמם במיוחד, בעיקר כי הייתי לבד בקניון. אבל לא להרבה זמן, אחרי חצי שעה של סיבוב נתקלתי בחבר מנוודים דיגיטליים ישראלי שגם הוא מבקר, ישבנו בסטארבקס, החלפנו חוויות מהנוודות ונפרדנו לדרכנו, בידיעה שניפגש שוב. זו לא פעם ראשונה שמזדמן לנו להיות באותו הזמן באותה מדינה, עיר, וקניון. גם 5 שנים אחרי הקמת הקהילה, 9 שנים בתוך המסע, ואלפי חברי קהילה שכבר פגשתי בארץ ובעולם – אני עדיין מופתע, ונרגש, לפגוש חברים מהקהילה, בטח אם זה בערב הסעודית.
המשכתי למוזיאון Al Masmak Palace Museum המספר את סיפורה של ריאד, המלחמות סביבה, ופינה שמוקדשת לתרבות שתיית הקפה. חינם ונחמד. אחלה מזגן.
המרחקים מאתר לאתר גדולים, ואני נדרש למונית (Uber, Careem, Bolt) בכדי להגיע ממקום למקום – לרוב נסיעה של 25-30 דקות ובעלות של 50-60 ש”ח.
משם חזרתי למגדל ועליתי לתצפית, 65 ש”ח, ו־99 קומות שעולים במעלית בכדי לקבל תמונת פנורמה של העיר העצומה הזו.
נתתי לשמש לשקוע, צילמתי כמה תמונות, ולקחתי עוד מונית בדרך ל־Riyadh Boulevard City.
Riyadh Boulevard City – זהו פארק מודרני – שילוב של לונה פארק, קניון, מסעדות ושלל אטרקציות באוויר הפתוח – הכניסה עולה 10 שקלים לפני כל שאר הבזבוזים שמחכים לכם בפנים. המקום שוקק חיים, מוזיקה וצבע – ומלבד הלבוש המסורתי שכולם לובשים פה – כל שאר הסממנים והחגיגה מסביב – היא מערבית לחלוטין עם מוזיקה קצבית והופעות.
הסתובבתי שלוש שעות ולא ראיתי הכל, ביצעתי עצירה לארוחת ערב באחת המסעדות שיושבות על שפת האגם המלאכותי – מסעדה לבנונית אסלית שם שילמתי 165 ש”ח על הארוחה, אחרי הנחה. (כוס לימונדה ב־30 ש”ח).
ריאד היא מיקס מבחינת עלויות, בחלק מהמקומות תמצאו אוכל ובגדים זולים, אך במקומות היותר מתויירים-מערביים – אתם תשלמו יותר מהרגיל. השוויתי לעומת כמה מוצרים שרכשתי בביקור לישראל לאחרונה – והמחירים היו כפולים בריאד.
בנסיעה חזרה הביתה (למלון) הנהג התעקש שאני אבחר איזה מוזיקה לנגן, אז שמתי לו את אורי בן־ארי, וסטטיק ובן אל – שיהיה לו קצת תרבות ישראלית בלקסוס שלו.
הוא היה מופתע 🙂
זהו סופו של יום 1 מתוך 5 בממלכה.
היום השני בריאד התחיל בקצב רגוע, את מרבית היום הקדשתי לעבודה, דילגתי בין “המשרד” שלי בסטארבקס, (יש בכל פינה סניף), לבין מסעדת ההמבורגרים המומלצת “בורגר בוטיק”, היה טעים.
רק מאוחר יותר בערב, לקראת תשע, יצאתי אל שכונה שנקראת “Diplomatic Quarters”, הרובע הדיפלומטי, ובקיצור DQ.
זוהי השכונה בו שוכנות כל השגרירויות, דיפלומטים רבים, וזרים אחרים לרוב גם כן יגורו שם, היא מאובטחת היטב, וכבר בכניסה לאזור, נדרשתי להציג תעודה מזהה בעודני יושב במונית.
מאוחר יותר בלילה, יהיה לי ביקור מעניין משוטר סעודי.
ל־DQ הגעתי בשביל לפגוש את Alia, בחורה סעודית בת 30 שהכרתי 3 חודשים לפני כן בטיסה לבאלי. היא ישבה לידי, והייתה לנו שיחה מאוד מעניינת, ונותרנו בקשר מאז.
גם אחותה, חיפה, מבטאת בדיוק כמו שאנחנו מכירים, הייתה על אותה טיסה והצטרפה אלינו מאוחר יותר.
יחד עם Alia באה שרה, אחת החברות הטובות שלה.
ככה מצאתי את עצמי עם שלוש בחורות סעודיות, מקסימות, חכמות, מעניינות ומהממות – יושב במסעדה במרכז ערב הסעודית.
כמובן ששלושתן ידעו שאני ישראלי.
נפגשנו, והן שלחו יד ללחיצה – חיבוק או נשיקה בציבור זה לא על הפרק כאן.
השיחה הייתה מרתקת – שאלתי המון שאלות על דת ותרבות, על השלטון, על איך זה להיות אישה במדינה מוסלמית, ואיך השינויים המשמעותיים ב־5 שנים האחרונות השפיעו עליהן.
אני לא ארחיב בפוסט הזה, אבל כן אתקצר לכך – לנשים בממלכה יש כיום זכויות כמעט מלאות כמו לגברים, והחוק אינו מפלה אותן – מותר להן לנהוג, אין הכרח לעטות רעלות, חופש תעסוקה, הן יכולות להתגרש (בעבר רק הגבר יכל להתגרש) וגם המעמד שלהן מבחינה חברתית השתנה בשנים האחרונות – אם בעבר הגבר היה “בעל הבית”, היום המצב שונה ואפילו הפוך במיוחד בדור הצעיר.
אם תרצו לשמוע עוד על זה – כתבו לי בתגובות.
תוך כדי הארוחה שרה זיהתה בחור שיש לידנו, מסתבר שהוא כוכב רשתות חברתיות מקומי שדומה במראה שלו ליורש העצר הסעודי – מוחמד בן סלמן ומפרסם סרטונים ברשת כאילו הוא עצמו יורש העצר – ניגשנו אליו, הצגנו את עצמנו, והוא מאוד שמח להצטלם איתי. הייתה חוויה נחמדה ומצחיקה במיוחד.
סיימנו ארוחת ערב טעימה במיוחד, שכללה פיצות וסלטים במסעדה מעולה שנקראת Crazy Pizza, מאוד מומלץ אם אתם במקרה בשכונה.
עלות הארוחה הייתה כ־650 ש”ח עבור ארבעתנו.
חיפה הציעה להקפיץ אותי למלון, ושאלה אם אין לי בעיה לשבת מאחורנית במכונית ספורט שלה, שכן המושבים צפופים יותר במרצדס קופה בה היא נוהגת. ילדה בת 28.
נכנסו ארבעתנו לרכב, שמנו מוזיקה ישראלית, ועוד לפני שהספקנו לנסוע – עצרה לידנו ניידת משטרה, השוטר יצא אלינו, דיבר איתן בערבית שאני לא מבין ואחרי כמה חילופי דברים ומבט מאוד בוחן בי – ביקש שניסע.
חיפה הסבירה שזה לא סביר לראות גבר ברכב אחד עם 3 נשים, במיוחד אם הוא לא זה שאוחז בהגה, והיא הייתה צריכה להסביר לשוטר שאני קולגה שעובד איתה במשרד.
נפרדנו ברכב בחיבוקים, והבטחה שניפגש שוב בריאד, או תל־אביב.
הביקור הקצר שלי ב־ריאד מגיע לסיומו, אני עוד אספיק לישון כמה שעות, לפני שאני יוצא אל שדה התעופה, משם ממריא ל־אל אולה במערב סעודיה.
את החוויות משם, תוכלו לקרוא בפוסט הבא.
תגידו כן! כבו את החדשות, וצאו לגלות את העולם,
דין קיכל
