אבא

זה לא פוסט על נוודות דיגיטלית, זה פוסט על אבא שלי.
בעצם אם לא אבא שלי … לא הייתי אני .. ולא הייתה לי הנוודות הדיגיטלית.

אם תגללו אחורה בערוצי הסושיאל מדיה שלי – לא תמצאו הרבה פוסטים על המשפחה שלי.

לא כי אין לי מה לספר – אלא כי ברוב המקרים אני בוחר להשאיר את המשפחה מחוץ לעולם הסושיאל. (אלא אם זה כשאני מנצח את האחיינים שלי בכדורסל, כן?)

אבל היום, היום אני רוצה לכתוב על אבא שלי.
היום אבא שלי מדליק משואה בטקס הדלקת המשואות המסורתי – ממלחמה לתקומה במרכז הספורט והשיקום לנכים 'ספיבק'.

אבא שלי נפצע במהלך שירותו הצבאי בשנות השבעים
אז אני, שנולדתי ב-1982, הגעתי לעולם לאבא עם יד אחת פחות מאשר לשאר האבות.
אבל היד אחת – עשתה כפול מכל הידיים האחרות שאני מכיר. אבא בנה, שתל וטיפח גינה, תיקן את הרכב, החליף גלגל, בנה פרגולה, טיפס לגג לתקן נזילה, קדח את כל החורים האפשריים בבית וצבע יותר מדי.
אבא שלי, שוחה כל יום וצולח את הכנרת פעם בשנה, משחק טניס כל יום, ומשחק גולף (כמעט כל יום) – אבא שלי בתכל'ס הוא כמו כל האבות, וגם לאבא שלי יש סולם שמגיע כמעט עד השמיים.

מאז שאני מכיר את אבא שלי הוא מקדיש את זמנו ומרצו לעזרה למשפחה, לחברים ולאחרים.
בתיכון, החברים שלי קראו לזה "אבא של קיכל יסדר" – איפה שצריך קשרים, מתי שצריך לנסוע רחוק, איפה שצריך למצוא פתרון – "אבא של קיכל יסדר".

ומחוץ לתיכון, זה אבא שעוזר לאחרים, ובעיקר בעיקר – לאותם פצועי צה"ל שהקריבו מעצמם לטובתנו.
אבא שלי, בכל פעם שחייל נפצע בידו, נוסע לתל השומר – לא בשביל לנחם, אלא בשביל להראות לאותו חייל שיד אחת זה לא הסוף – זו ההתחלה.
הוא מראה לו שאבא עם יד אחת הוא עדיין אבא, וגם סבא, גם שחיין, גם מאמן טניס, וגם מטייל בעולם, גם יכול להכין סלט וחביתה ואפילו שווארמה, לנהוג במכונית, לקיים חיים רגילים לחלוטין – והכי חשוב – להמשיך לחיות עם חיוך וגאווה.

לתל השומר הוא לא מגיע בידיים ריקות – לפעמים עם מזלג שהוא גם סכין כי מי צריך סט סכו"ם מסורבל, לפעמים מחבט טניס ורומז "סיים ת'טיפול, החבר'ה מחכים לך על המגרש", ולפעמים זה טיפ על איך לקשור נעליים ביד אחת או איך לשים משחת שיניים על המברשת (טיפים שאני עצמי עד היום לא הצלחתי ליישם…).

מאז השביעי באוקטובר 2023 אבא נע בין ביקורים במחלקות השיקום תל השומר, בית לוינשטיין, בית הלוחם ובין מגרש הטניס, אותו מגרש טניס בבית הלוחם עליו אני למדתי לשחק טניס בגיל 7 ועכשיו הוא מגרש הבית של חוג הטניס שאבא שלי הקים. חוג טניס שמביא הישגים וגורף שבחים בארץ ובעולם.

האמת היא ש"חוג טניס" זה קצת understatement.

החוג הזה מציל נפשות. הוא מהווה שיקום עבור אלו שפצעי המלחמה לעולם לא יבריאו.
המגרש הזה הוא שטח סטרילי שמאפשר לנפשות האלו להשתקם, לחזור לשפיות, למצוא אוזן קשבת, להתנתק מהעבר וליצור לעצמם מציאות חדשה.
כל כדור שנחבט אל עברו השני של המגרש ממלא אופטימיות ומוטיבציה, הוא נותן תקווה, הנאה, וסיפוק.
כל אימון זה זמן עם חבר'ה שמבינים אותך, יודעים מה עברת, מזדהים עם איך שאתה מרגיש.
מחבט הטניס שהם אוחזים בידם, גורם להם להאמין שוב בעצמם.
כל אימון זה שיקום.

את "החוג" הזה – אבא שלי יזם, מפעיל ומקיים בהתנדבות ומסירות מזה שנים רבות.

לפני חודש, שקפצתי לביקור קצר בארץ, אבא שלי הזמין אותי לערב גיבוש של החבר'ה מ"החוג".
חשבתי שאני מגיע לפזר השראה – לספר חוויות מהעולם, לדבר על עבודה מרחוק ועוד.
זה לא קרה.
במקום זה אני יצאתי משם נרגש ומוצף השראה מתעצומות הנפש והגוף שלהם ושלהן. וערמות של גאווה באבא שלי.

בהפתעה גמורה, ערב הגיבוש הפך לאירוע הוקרה לאבא שלי.
עשרות צעירים וצעירות, פצועי צה"ל, עצרו לתת חיבוק לאבא שלי, ואז עצרו לידי בשביל לומר לי איזה אבא מיוחד יש לי, כמה הוא משמעותי לשיקום שלהם, לחיים שלהם.
באותו ערב גיליתי שאבא שלי, הוא במידה רבה – גם אבא שלהם.

כשיש לך אבא אחד, אתה לא יודע שיש לך אבא מיוחד, כי זה האבא שיש לך.

אבל כאשר מאות אנשים שאתה פוגש טורחים לומר לך, מבלי שביקשת,  "דע לך שיש לך אבא מיוחד" – אז אתה יודע שיש לך אבא מיוחד.

היד האחת של אבא מחזיקה בו זמנית מחבט טניס, מחבקת את 3 ילדיו, משחקת עם 7 נכדיו ודואגת לעשרות פצועי צה"ל. מסתבר שזה לא משנה כמה ידיים יש לך, משנה כמה רחב הלב שלך.

ההודעה על הדלקת המשואה לא הייתה הפתעה, כי אין ראוי ממנו, ואין עוד אבא כמוהו.

אז הנה, בפעם הנדירה הזאת, אני משתף אתכם:

אבא שלי – אתה גיבור אמיתי.
האש שתישא הערב מסמלת את החום שאתם מעניק, האור שאתה מביא, והעוצמה שיש בנתינה שלך.

אוהב אותך וגאה מאוד על כל העשייה שלך.

אבא שלי: